יום שלישי, 7 בפברואר 2012

סיכום מפגש משחקים רציניים (Serious Games) באוניברסיטת חיפה

ובכן, כמו שראיתי באי-כנס האחרון של GameIS, שוב נוכחתי להבין שקהילת אנשי החינוך ומפתחי ההדרכה הבינה שהיא חייבת לפרוץ לתחום פיתוח משחקי מחשב ושלשם כך היא חייבת חיבור עם מפתחי המשחקים עצמם כי העניין לא פשוט בכלל.

לצערי השינוי התודעתי הזה עדיין לא חלחל אל הקהילה השנייה, אבל אני מאמין שהוא עוד יגיע.

בכל אופן, להלן תקציר המפגש והמרצים.

פרופ' איטה ריטרפלד היא פסיכולוגית שעוסקת כבר מ2004 בערך בניסיון להבין מה מושך במשחקי מחשב, מה מביא שחקן לשחק ומה משאיר אותו שם. בדרך היא חקרה את השחקנים, את המשחקים, ואת התכנים הלימודיים והדרכים להעביר אותם. היא כתבה ספר בשם Serious games- mechanisms and effects. ועדיין אני מוצא את המסקנות שלה מעט ראשוניות מידי (תכף אסביר). להלן הלקחים המרכזיים שלי מההרצאה שלה:
- ילד נולד כשהוא לומד תוך כדי משחק. בית הספר הוא השלב שמפריד בין למידה ומשחק.
- יש משחקים רציניים טובים ויש כאלה שלא. השיטה היא ליצור מצב שבו הלמידה היא side effect של הכיף. השחקן חייב להיות immersed במשחק, לחוש מעורב (presence) ולהזדהות עם הסיטואציה/ הדמות.
- משחק טוב צריך להיות אסתטי, מאתגר, לכלול מערכת של פידבק, להיות אינטראקטיבי ולעורר מעורבות אישית ורגשית של השחקן.
- פרופ' ריטרפלד ענתה במחקר על השאלה מדוע שחקנים ממשיכים לשחק גם כשהם מובסים/ מפסידים/ נוכחים בסיטואציות עצובות (כמו אונס, רעב וכו'). היא גילתה קשר עקיף שמחבר בין עצבות --> למציאות --> למעורבות רגשית --> FUN.
- במחקר אחר שלה היא בנתה משחק מחשב פשוט בזמן בדיקת MRI והאנשים שהוכנסו למכשיר הזה פשוט לא רצו לצאת משם... היא גילתה שמשחק יוצר רגשות זהים בגלי המוח, אבל ההזדהות הזו רגעית בלבד ונעלמת מיד לאחר הופעתה. התפלאתי משום שאולי זה יכול לשמש כבסיס להוכחה מדעית שמשחקי מחשב לא מובילים לאלימות.
- הכיף נוצר מההתמודדות עם הרגשות הנוצרים בזמן המשחק.
- שחקן יבחר לשחק במשחק רק אם לא כיף לו במה שהוא עושה כרגע. לא נכון לחשוב שילדים פשוט אוהבים משחקי מחשב באופן כללי.

אחריה דיבר חיים שפיר (ממציא הטאקי) וטען להגדרה חדשה למושג משחק.
חיים טען שמשחק הוא פעילות שיש בה מטרה וחוקים, אשר מידת המשחקיות שלה תלויה בכמות המטען הרגשי שנשאר אצל השחקן בתום המשחק. הסבר: שחקן שחמט מקצועי יראה במשחק הגמר כעבודה מייגעת, קשה ומורטת עצבים, בעוד אנשים מבחוץ יחשבו שהוא משחק. הכל תלוי במטען הרגשי (או ערך משתייר, כפי שכינה זאת חיים) שמייחס השחקן לפעילות.

שרית ברזילי שעבדה בסנונית דיברה על העולמון "איפה הכסף?" שהוא פלטפורמה של משחקים העוסקים בלימוד הפן הניהול הפיננסי בכל הרמות (מהפרטי ועד הלאומי).
היא סיפרה שהיא משחקת עם הבן שלה במשחק Portal 2 בגרסה המקוונת שלו, שם היא מבלה איתו בפתרון חידות. זהו בהחלט סוג המשחקים שאני ממליץ להורים לשחק עם הילדים שלהם. זה טוב לשני הצדדים בכל המובנים.
שרית מצאה שיש הלימה בין יעדי משחק ליעדי למידה (לקח חשוב אך ראשוני גם כן מבחינתי).
כדי ששחקן ישחק צריך למצוא את הכיף בתוך התוכן הלימודי עצמו, ולא לייצר כיף.

אחרון חביב, אסי בורק, מפתח PeaceMaker, הזכיר לי את ההרצאה האחרונה של רנדי פאוצ'