ביום רביעי האחרון, ה18 לפברואר 2009, נערך
כנס צ'ייס הרביעי לטכנולוגיות למידה (בקישור אפשר למצוא את המחקרים שהופיעו בכנס כולו).
בתחילת היום ציינו המארגנים שגיל הנרשמים לכנס הנוכחי היה נמוך בהרבה מהגילאים הממוצעים של שלושת הכנסים הקודמים. אני משער שזו אולי אחת התוצאות של המשבר הכלכלי שעובר על ארצנו הקטנטונת ואינו מאפשר לבעלי מקצוע אפילו לקחת יום חופש (שלא נדבר על חשבון העבודה, חס וחלילה) ולהגיע לכנס.
מה חידש לי הכנס?
1. ובכן, ג'ודית דונאט אמרה בהרצאת הפתיחה כי בני האדם מצפים, לא במודע, לקבל הרבה מידע מפנים (face) של אדם אחר. כשאנחנו מסתכלים על avatar הדרישה דומה. היא גם ציינה כי עולם הרשתות החברתיות יוצר איחוד בין כל המכרים של אדם מסוים (משפחה, חברים, עבודה ואפילו אנשים שאתה כמעט לא מכיר). האיחוד הזה איננו נכון מבחינה סוציאלית ואינו מדמה את המצב האמיתי. לרוב החיבור הזה יכול לגרום לאחת משתי התופעות הבאות: או שהאדם פשוט חושף את עצמו לכל "חבריו הוירטואלים" באופן זהה, או שהאדם מחליט שלא לחשוף עצמו כפי שהיה רוצה.
השאלה שאני מעלה כאן ומוסיף היא מה יקרה עם הילדים שלנו, הdigital natives? שנולדים עם הטכנולוגיה הזו יחד עם המוצץ שלהם. החוויה הסוציאלית שלהם שונה לחלוטין מהחוויה הסוציאלית של אנשים מהדורות הקודמים. מה יקרה ליכולות האבחנה הסוציאליסטיות שלהם, במדיה והמצב ישאר כפי שהוא או אפילו ידרדר? כיצד הילדים הללו יוכלו להבדיל בין הבעות פנים שונות ולזהות רגש? כיצד יוכלו להבדיל בין קודים של התנהגות בין חברים/ משפחה/ אנשים שלא מכירים?
2. שמעתי מספר מחקרים מעניינים וחדשניים במידה מסוימת לדעתי, כמו זוג המחקרים על ילדי גן והתובנות שלהם מתכנות רובוטים (האחד של
שרונה לוי ודוד מיודוסר, והשני של
קרן פרצל ודוד מיודוסר). לא ארחיב יותר מידי.
הדבר המרכזי שהפריע לי בכנס הוא העדרות אבסולוטית של תיעוד שימוש במשחקי מחשב ו/או טכנולוגיות הנוגעות ליצירת חווית משתמש עשירה יותר בתוך ההוראה. כשאני אומר טכנולוגיות ליצירת חווית משתמש עשירה יותר, אני מתכוון לאי אילו הפעלות לימודיות המשלבות טכנולוגיה בעולם הפיזי, למשל מחשבי הכף-יד (PDA). אם יש מורים בארץ שמשתמשים בטכנולוגיות כאלה בשיעורים שלהם, אשמח לדבר על כך. בכוונתי לפעול ליצירה של מערכי שיעור המשלבים טכנולוגיות כאלה ומשחקי מחשב ולכן אשמח לקבל לקחים ממורים שניסו דברים אלה בעבר.
